Search

"אף אחד הוא לא אני" - פיילוט

https://www.youtube.com/watch?v=ag265jBotSY&ab_channel=%D7%A1%D7%99%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%AA%D7%93%D7%A8%D7%A2%D7%99



אף אחד הוא לא אני

סדרת רשת עם צרכים מיוחדים

מאת: סיגל דרעי כשר ונעמה זלצמן


פרק 4: האודישן



  1. פנים/חוץ. נכונית של עדינה- יום.

סרינה ואלי נוסעים ברכב הגדול והמותאם של עדינה, אלי בכובע דון קישוט מתאמן על הטקסט לאודישן.


אלי (בפאתוס):

"אולי זה שיגעון להיות מעשי מדיי ולוותר על החלומות. להיות שפוי יתר על המידה זה סוג של שיגעון, והשיגעון הגדול מכולם: לראות את החיים כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות."


הפריים נפתח וחושף את סרינה מול המראה הקטנה מנסה למרוח ליפסטיק באחיזה המוגבלת שלה.


סרינה:

יותר לאט בבקשה.


אלי מפסיק את החזרה על הטקסט בעצבים.

אלי:

מה את עושה?


סרינה:

מה זה מה אני עושה, בשביל מה התעקשתי לבוא? אמרת שזה תפקיד ראשי אז בטוח

יהיו שם שחקנים מפורסמים לא? אני חייבת להשלים את האוסף סלפיז שלי.


אלי:

לא לא לא, סרינה, את לא הולכת לעשות לי פאדיחות שם, את הבטחת שאני לא ארגיש אותך,

אני כבר מרגיש אותך, אני בלחץ את מבינה?


סרינה סוגרת את המראה בהפגנתיות, אלי ממשיך לשנן את הטקסט, הם עומדים ברמזור מול סניף גדול של ארומה.


אלי:

"כל אחד נוצר כפי שאלוהים יצר אותו ולעיתים קרובות גרוע יותר"


סרינה:

אוייש אני לא מרגישה טוב


אלי:

למה לא מרגישה טוב, מה קרה?


סרינה:

נפילת סוכר חייבת להכניס משהו לפה..

אלי מוצא סוכריות דרג'ה עטופה בטול (מאיזו חתונה) מהכיס של הדלת ונותן לסרינה.


סרינה:

ממש לא! אני צריכה אוכל אמיתי


אלי:

בחייאת אלוהים סרינה, אני לא יכול לעצור עכשיו אני אאחר לאודישן.


סרינה (במניפולציה) נשענת על המושב ומתחילה להתנשף בכבדות ומצביעה לו על סניף ארומה.


סרינה:

נו, יש לנו תו נכה, תעמוד שתי דקות על המדרכה.


אלי עוצר מיואש על המדרכה.


אלי:

אני לא מאמין, טוב. נו. מה להביא לך, עוגייה?


סרינה (בעיניים עצומות):

אייס ארומה בבקשה, הרבה קרח כתוש, מי סוכר בצד, כריך חלומי בלחם לבן עם הרבה חמוצים. אבל הרבה. וקש, לא לשכוח קש. כזה שמתקפל. או שניים ליתר ביטחון


אלי מופתע ועצבני מהתשובה של סרינה.


אלי:

תביאי את הכרטיס נכה שלך אני לא יכול לעמוד עכשיו בתור


סרינה, עדיין עם עיניים עצומות בחולשה גדולה, מסמנת לו לקחת מהתיק, אלי מאבד סבלנות, לוקח את הכרטיס ויוצא, סרינה מסתכלת בחלון ורואה את אלי מזייף צליעה, היא צוחקת לעצמה. היא מוציאה את תיק האיפור שלה, מורידה שוב את המראה ומנסה שוב להתאפר, ללא הצלחה. אלי חוזר בריצה עם השלל. נכנס לאוטו בטריקה. מזיע. מגיש לסרינה את האוכל וממשיך לנסוע. סרינה מתקשה מאוד להתארגן עם הקש והמשקה וכל העטיפות של ארומה. כל אותה עת אלי ממשיך להתאמן על הטקסט ומקלל את הנהגים בכביש תוך כדי.


אלי (ממשיך להתאמן):

"הגורל הוא יצור מוזר; תמיד שתוי, ויתר על כן עיוור. הוא אינו רואה כלל מה שהוא עושה, מה אתה עושה. סע סע ואינו יודע את מי הוא הורג ואת מי הוא מרומם."


סרינה משמיעה קולות צורמים של שתייה עם הקש. היא לא מסתדרת.


אלי (בקוצר רוח):

אני מרגיש אותך


סרינה

סליחה באמת שאני טריפלגית באונה הימנית שקשה לה להפעיל את

שרירי הלסת באכילה, בלגימה, בבליעה...בדיבור ב..


אלי (בתחינה):

טוב די! תתחשבי קצת, את יודעת כמה זמן לא הייתי באודישן?

ועוד על תפקיד ראשי? ועוד מול ביזו?


סרינה :

אהה .. מול ביזו.


אלי:

אין אני הולך לפשל. אלוהים רק שלא יהיה לי בלקאאוט


סרינה

תזכיר לי מה זה?


אלי:

בלאקאאוט ששוכחים פתאום הכל. חור שחור!


סרינה:

כן כן גם לי זה קרה פעם. חזרתי מאישפוז ממש ארוך ופשוט שכחתי איך ללכת.


אלי מסתכל על סרינה המום ממה שאמרה, כמעט נתקע ברכב שלפניו.


אלי:

כוס אמ אמק


סרינה:

תגיד, אתה חושב שעוז זהבי יהיה?


אלי:

מה את מביאה לי את הנאחס עכשיו עם עוז זהבי?


סרינה:

מה נאחס, למה נאחס? הוא מושלם.


אלי:

הבנאדם הזה חייב לי את הקריירה שלו. אם אני לא הייתי מסרב לתפקיד הראשי שהוא עשה ב"חיים של אחרים" מי זה היה עוז זהבי בכלל?


סרינה:

ווטאבר...


אלי:

"הגורל הוא יצור מוזר; תמיד שתוי, ויתר על כן אילם…"


סרינה:

עיוור


אלי:

מה?


סרינה:

עיוור לא אילם

אלי וסרינה מגיעים סוף סוף למקום, אלי מבסוט מזהה מרחוק חניית נכים פנוייה. הוא מאיץ ואיך שמגיע מישהו חותך ונכנס במקומו.

אלי:

תראי את החרא הקטן הזה. בטוח מאלה שסתם מנצלים את התו נכה.

אני מכיר, מכיר את אלה.

בעודם מדברים יוצא מהאוטו החונה איש סיעודי לגמרי. עם מסוע שיוצא מתוך הרכב. סרינה צוחקת.

אלי:

יואו תראי מה השעה, למה אין פה עוד חניה? לא יתכן מצב כזה שנכה צריך להגיע

לאודישן ויש פה רק חניית נכים אחת. מה אני אמור לעשות עכשיו, בחיי.

סרינה מגלגלת עיניים, מצביעה על התו נכה

סרינה (בנון שאלנט):

אלי, תחנה על המדרכה.


  1. פנים. בניין טייק 2 מול המעלית- יום.


אלי וסרינה עומדים מול המעלית, על המעלית פתק "המעלית מקולקלת נא לעלות במדרגות - לאודישנים לדון קישוט- קומה ג'".

אלי:

לא. אין אין לי מזל בחיים האלה. פשוט אין.


סרינה כבר מוכנה עם התיק ביד, מושיטה לאלי ידיים שירים אותה. אלי דוחף את הכיסא גלגלים הצידה מרים את סרינה כמו כלה ומתחיל לעלות במדרגות עם התיק על הגב.

אלי (לעצמו):

"והשיגעון הגדול מכולם: לראות את החיים כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות."


סרינה:

בטח ככה מרגישים בירח דבש. תרים קצת יותר גבוה.


אלי לא מקשיב לה, ממשיך בשינוניו, כבד לו ממש לטפס את המדרגות האלו עם סרינה על הידיים. הוא מזיע, היא מניחה עליו את הראש כאילו היה החבר שלה.


אלי:

"לא המשא הורג את הבהמה, אלא משא כבד מדי."


סרינה:

הי! פשוט לא מחזיקה את עצמי, ככה זה כשהיפוטונים.


אלי:

עלק לא תרגיש אותי, אני לא מרגיש ת'גוף, אני רואה שחור.


סרינה:

בלאקאווט


הם מגיעים לקומה שלישית. אלי מזיע מתנשף. הוא מוצא כיסא מחשב על גלגלים. מניח את סרינה עליו בחצי זריקה. מכופף כולו מתנשף. חדר האודישנים סגור. המלהקת כבר בדרכה החוצה.


אלי:

שיט אני לא מאמין!


מלהקת (בכעס):

גם אני לא מאמינה.. שאני מאחרת לילד שלי. אתה אליי?


סרינה (בהיכון עם הנייד):

מה זה, איפה כל השחקנים?


המלהקת מסתובבת לאלי, מבחינה בסרינה.

אלי:

ברור ליקי זה אני אלי לוי


מלהקת:

וואלה אלי לוי, לא זיהיתי. דחוף לעדכן את הבוק חמוד. ומי זאת איתך?


אלי (מהסס):

זאת אה...סרינה.


סרינה:

נעים מאוד, סרינה בשין, התלמידה שלו ב"מצא את הכוכב שבך"


מלהקת (מסתכלת לאלי):

ואוו לא ידעתי את זה עליך. מקסים. (מסמנת לו להכנס) טוב מהר.


המלהקת נכנסת לחדר אלי ממהר פנימה ומהלחץ משאיר בחוץ את סרינה.


  1. פנים. חדר אודישנים בטייק 2- יום.


אלי עומד מול המצלמה לחוץ, המלהקת נותנת לו פרופס לאודישן- חרב של ילד בתוך נדן ממקס סטוק. הוא מסונוור. הוא נותן את הטקסט, מגמגם. הוא לא בפוקוס.



אלי:

באותו היום האיר לנו המזל פנים (שולף את החרב ומנפנף בה) סנשו העדיף להתפלל אך אני יצאתי להילחם בענקים שהתקרבו אליי במהירות, סנשו קורא לי משוגע, אולי זה שיגעון להיות מעשי מדיי ולוותר על החלומות. להיות שפוי יתר על המידה זה סוג של שיגעון, והשיגעון הגדול מכולם הוא... השגעון הגדול מכולם הוא... רגע שיט שיט, אני יודע את זה!


מבחוץ סרינה שנשארה לבד. צורחת.


סרינה:

מים! מים. אלי!


אלי (בהקלה):

סליחה שנייה. התלמידה שלי צריכה אותי


אלי יוצא כולו בסטרס, מוציא את הבקבוק של סרינה וגומע אותו בעצמו.

סרינה (רושפת):

באמת תודה לך! לא רק שאין כאן סלב אחד בחור הזה אתה גם תוקע אותי בחוץ.


אלי (על הקצה, משנן את הטקסט לעצמו):

והשיגעון הגדול מכולם: לראות את החיים כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות. לראות את החיים כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות"



המלהקת נעמדת בפתח החדר, אלי מיד מזדקף ומשקה את סרינה עם הקש, מסדר לה את השיער בתנועת שופוני.

סרינה:

מה אתה עושה?


מלהקת:

נו אלי תכניס אותה ודי


אלי מגלגל את סרינה פנימה על כיסא המחשב, לוקח שוב את החרב, מסדר את הכובע ומתחיל.


אלי:

באותו היום האיר לנו המזל פנים (שולף את החרב) סנשו העדיף להתפלל (פאוזה) המזל האיר לנו פנים באותו היום... (עוצר. לא מצליח לצאת מהבלאק, מסתכל על סרינה בקצה החדר, למלהקת:)

איזה האיר לנו פנים, היה לנו וואחד יום, תקשיבי רגע אני מה זה מצטער, אני יודע את זה מעולה, ואני יכול להיות דון קישוט בן זונה. פשוט תראי, הבאתי את התלמידה שלי לפה וזה לא פשוט, כל הרחוב הזה ורק חניית נכים אחת. אחת! והמעלית שלכם לא רק שהיא לא עובדת גם אין מצב שנכנס אליה כיסא גלגלים. שלוש קומות הרמתי אותה עכשיו על הידיים, אבל את יודעת מה, למי אכפת? לאף אחד לא אכפת נכון? כולם משתינים פה על כולם במדינה הזאת ובינינו בעיקר על הנכים. כי אם המעלית לא עובדת כל שני וחמישי בכל מקום שאתה מגיע אליו, אז בעצם זה כמו לכתוב אין כניסה לנכים נכון? אז תשימו שלט ודי. כאילו מה? מה? אף אחד לא חשב שאי פעם יגיע שחקן נכה לאודישן? ברור שלא, הרי נכים טובים רק להתרמות וכרטיסי ברכה בעבודות יד, שצוירו בפה! או ברגל! או לא יודע מה..חשבת על זה? לא. כי כל עוד הכל סבבה אז הכל מובן מאליו, אז זהו שלא אצל כולם הכל סבבה, יש אנשים שיש להם בעיות אמיתיות!


מלהקת: (בהתלהבות)

ואוו, אלי. תן לי הטקסט עכשיו!


אלי:

מה?


במאית:

מ"אולי זה שגעון" אקשן!


המלהקת מפעילה את המצלמה, סרינה משולהבת, אלי עושה טייק נוסף, הפעם באנרגיה הנכונה.


אלי:

"אולי זה שיגעון להיות מעשי מדיי ולוותר על החלומות. להיות שפוי יתר על המידה זה סוג של שיגעון, והשיגעון הגדול מכולם: לראות את החיים כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות." *(הטקסט ממשיך)


מלהקת:

קאט! (מוחאת כפיים) מעולה! זה הכיוון.


אלי בשמיים, סרינה מבסוטה.

מלהקת (לסרינה):

אני אדבר עם טייק 2 שיתקנו את המעלית, זה באמת לא לעניין.


סרינה:

אין לי בעיה שירימו אותי


המלהקת נותנת לסרינה כרטיס ביקור.

מלהקת:

תשלחי לי תמונות שלך למייל, אני מחפשת נכה לפרסומת לשוקו.


סרינה (נלהבת):

בטח.


אלי:

אז מתי יהיו תשובות?


מלהקת (מחייכת אליו במבט מבטיח):

אל תדאג (לעצמה:) טוב, לפעמים כנראה צריך לחכות לסוף היום..

אלי וסרינה יוצאים מהחדר מאושרים. אלי מרים את סרינה קצין וג'נטלמן סטייל. שם עליה את הכובע שלו כמו בסצנה המפורסמת. הם באופוריה.

אלי:

הגורל הוא יצור מוזר, הוא אילם…


סרינה:

חרש


אלי:

עיוור


סרינה:

הגורל הוא אוטיסט


הם צוחקים, מתחילים לרדת במדרגות.


סרינה:

אתה חושב שהם יאהבו באודישן שאני אלגום את השוקו ככה עם קש?

(לוגמת ברעש צורם בתוך האוזן שלו, לעצמה:) יש לזה קטע.







0 views0 comments

Recent Posts

See All