בדרך לפורטו ריקו - תפוז

חזרתי שלשום מחופשה משפחתית נעימה כשאני חדורה באנרגיה נרקיסיסטית להתעסק קצת בעצמי. שמתי את הילדה בגן, לקחתי לי תיק קטן עם ארנק, תיק גדול עם לפטופ, והלכתי לבית הקפה.

ערמתי עיתונים, הזמנתי קפה והתיישבתי לי בנחת. עוד לא התפשטה לה הנחת לכול חלקי גופי והפלאפון שלי צלצל-אייל הגנן “מה קרה” צעקתי “לא.. לא,” הכול בסדר הוא ענה. “פשוט עלה לה קצת החום. כדאי שתבואי לקחת אותה ”

“בטח, בטח. אני כבר מגיעה.” עניתי קיפלתי את ענייני, לקחתי שלוק רותח מהקפה ונסעתי .

בדרכי לשם חשבתי לעצמי, אאסוף את הילדה החמה והחכמה שלי מהגן ואז ניסע לנו יחד לקניות, משם ניסע הביתה שם היא תנוח לה מול הטלוויזיה בזמן שאני אכין לנו ארוחה חמה, נשמע לא רע.

הגעתי ולקחתי את ביתי הוורדרדה ישר מהגן לסופר פארם, אמרתי לה שאנחנו חייבות לקנות מדחום, היא שמעה את זה והתחילה לבכות, הסברתי לה שזה לא כואב ושהיא יכולה לבחור לה איזה מדחום שהיא רוצה, היא בחרה מדחום כחול של דורה. הלאה למדף התרופות. היא שמעה את זה ושוב התחילה לבכות, הרגעתי אותה והבטחתי שבדרך החוצה נעצור במדף השחיתות שליד הקופה והיא תוכל לבחור לה הפתעה, היא בחרה מדבקות וביצי הפתעה של דורה, אלא מה.

סיימנו, משם לאוטו ואז לסופר להמשך קניות. ילדה על המותניים כמה שקיות בידיים וכרטיס אשראי בין השיניים הגעתי לקופה, משם לחניה, לאוטו, והביתה. עוד שתי קומות – שרק לא יקרעו לי השקיות במדרגות. הגענו, אני גמורה.

הדלקתי טלוויזיה וביקשתי ממנה שתשב לנוח בזמן שאני אכין לנו ארוחה, היא שמעה את זה והתחילה לבכות, בשום פנים ואופן היא לא תשב לבדה, הסברתי לה שאני חייבת להכין לאכול, היא לא השתכנעה, אז מה נאכל שאלתי אותה, ביצי הפתעה היא ענתה. התיישבתי, לא לפני שנשלחתי להכין לה בקבוק וחזרה, ושוב נשלחתי להביא עוגיות וחזרתי, הרמתי מהרצפה כי נפל לה ושוב התיישבתי. נשימה עמוקה, אנחנו מחובקות על הספה.

ביד אחת ביצת הפתעה של דורה, בפה מדחום של דורה ובטלוויזיה פרק חדש של דורה, הבית כבוש בכול גזרה ע”י הפורטוריקנית הקטנה, לא בלונדינית ולא רזה, לזה אני קוראת הצלחה. תגידו מה שאתם רוצים בעיני היא דוגמא. עונה שלמה של דורה ושוקולד בכול פינה, היא נרדמה כשאני לידה בפקודה. שבע ורבע אני במיטה, לא מקלחת, לא קפה, ולא אוכל, אם לא מחשיבים חצי ביצת הפתעה . התוכניות שלי הם בדיחה.

יש שיגידו שהדרך הנכונה ביותר בשביל אימא לשרוד את יומה היא לסדר אותו שעה שעה. לתכנן הכול מראש, לדעת כול הזמן את הצעד הבא שלה.

אני לא בטוחה כמה אלה באמת עובדים, אלא אם את משכילה להתייחס לכולם בגדר המלצה. רצית קצת זמן לעצמך אבל בסוף נתת את כולו לאחרים – לא נורא התחשק לך קפה ועוגה וסיימת עם פתיתים על הרצפה – לא נורא בא לך לצעוק אבל במקום זה את לוקחת עוד נשימה עמוקה עד שנדמה לך שסדקת ריאה – לא נורא, אין ברירה.

בימים כמו אלה נדמה לי שצריך שלווה של טיבטי במדיטציה מול שקיעה, וגמישות של מתעמלת רומניה, רק בכדי להיות אימא. מזל שאת הדבר הכי חשוב קיבלנו בערך שלושה ימים אחרי הלידה, כמות לא הגיונית של אהבה לא נורמלית.

עם מחשבות אלה אני כנראה נרדמת, אחרת אני לא יכולה להסביר את התמונה שלי שוכבת על חוף הים עם קוקטיל בשתי הידיים, לפטופ על הברכיים ואת דורה עושה לי מסג’ בכפות הרגלים.