Search

החורף של אוגי - פרק ראשון

חורף 91


פרק ראשון


הברד שירד יומיים בלי הפסקה סגר על המושבה והכריח אותנו להיות משפחה. תנור הנפט דלק בסלון, עליו הניחה סימונה קליפות לימון שיסתירו מעט את ריח הנפט שהתערבב בריח הלפת והחיטה שהיא בישלה. בין המטבח לחדר הכביסה סימונה ישבה וגיהצה כול מפית, תחתון וגופיה כאילו הם הולכים עכשיו לתצוגה ולא עומדים להיזרק מחר שוב לסל הכביסה. לידה בתוך כורסא עטוף חלוק פרווה ישב אבא שלי אלי בוהה בטלוויזיה שכבר שעה שידרה את הכתובית "סליחה תקלה". "תראי תראי את זה מונה, איזו בושה. שלוש טיפות וכול המדינה תקלה אחת גדולה" הוא צעק למרות שישב ממש לידה "ולמה לעזאזל הם היו צריכים להיכנס למקום לא שלנו. רק דם על אדמה שהיא בכלל לא של המדינה. איזו חרפה. כל שנה מלחמה זו מדינה תגידי לי את מונה אהה? " אלי המשיך לדבר לסימונה שגיהצה והתעצבנה. "אתה מה יש לך כול פעם להגיד משהו רע על המדינה שלך כאילו אתה בכלל מכיר משהו יותר טוב ממנה" היא צעקה לו וקמה להציץ שוב בחלון לראות אם במקרה האיש של בזק החליט להגיע דווקא אליה באמצע הסערה.

אחת לשעה הזזתי גם אני את הווילון לראות איך הסערה מציירת על המושבה. איך המים קופאים באמצע נפילה על האירוסים בגינה. הסתכלתי על ראש הגבעה שנראתה כול כך רחוקה. עננים שחורים נחו עליה כמו ערמת תלתלים. הכפור חלחל דרך החריצים בחלון לא זקוק לרוח שתדחוף אותו, הוא לחש פנימה אל הבית הקטן שלנו. "את רעבה?" שאלתי בפעם השלישית את רונה שלא יצאה מהמיטה מאתמול בלילה. היא שנאה עכשיו את החיים שלה והכול באשמת הסערה שלא נתנה לה להיות עם החברים שלה. לרגע אחד היא לא ידעה להיות לבדה אחותי הגדולה רונה. "אמרתי לך שאני לא רעבה" היא ענתה לתוך שמיכת הנמר שכיסתה את כולה "נו רונה תצאי כבר מהמיטה, אולי נעשה כמו פעם פיקניק על הרצפה. זוכרת?" שאלתי וקרצתי לה בעין עם השעורה שלא עברה לי כבר שבוע. היא לא חייכה "תסתכלי החוצה תראי כמה רוע. כול שנה. כול שנה אנחנו בני ערובה של המושבה הבלתי נסבלת הזאת. שיטפונות, הצפות, סערות ואז קיץ. חום כבד שורף את השדות, בצורת, קדחת השחת. חרא בתחת יאללה מתה כבר לעוף מהמקום הנוראי הזה" היא צעקה ובעטה בשמיכה שלה ומסתכלת עלי מסתכלת עליה. "מה יש לך רונה, בחיי מה כול כך רע לך ככה? מצדי שיישאר ככה חודשים, שיעצרו החיים. שנישאר בבית עם האוכל והשמיכות והתנורים. בלי בית ספר, בלי שיעורים. בלי שאלות בלי הטפות. בחיי הלוואי" אמרתי והתיישבתי לידה "לא ככה רונה?" "לא. לא ככה" היא כעסה "ברור שזה מה שאת תגידי. כל שנה בחורף את מקבלת אישור להיות מה שאת רוצה להיות בעצם כל השנה. חולדת ביצה. חולדה שמסרבת להעז לצאת החוצה. הבית הזה הוא כול החיים שלך אוגי" היא דקרה במחט הקבועה שלה "ברור שמבחינתך זו חגיגה אבל מבחינתי זה חרא. ממילא החיים פה הם לא בדיוק חוויה מסעירה, אנחנו תקועים מחוץ למפה, הזמן זז פה כאילו המחוגים עושים למישהו טובה ואין צורך שנדבר שוב על הצורך של סימונה להצמיד אליה את כולם עם דבק הפחדה, אני מקווה שאת כבר מבינה מה היא עושה" רונה המשיכה מדברת בכלל לעצמה. "אני בסדר רונה" עצרתי אותה "אני ממש בסדר ואמא לא כזאת גרועה ואני בכלל לא בודדה יש לי את" ועוד לפני שסיימתי היא צעקה "שלא תעזי להגיד לי שיש לך את גבי, אין לך את גבי כמו שלי אין את יוני. שניהם לא שלנו" היא תקפה. לא העזתי לענות לה, יוני היה שטח אסור לדיבור. במיוחד כרגע. על יוני שתקתי אבל עלי ועל גבי ידעתי שהיא טועה. גבי היה שלי לסמוך עליו לעד. כמו שחלמנו מאז שאנחנו ילדים גבי ואני נסיים את הלימודים נעזוב פה הכול וניסע. ניסע לראות עולם. גבי יצלם תמונות יפות אני אכתוב להם מילים חכמות, נעבוד על סירת דייגים, נבנה בתים לעניים, נמכור בדוכנים. תכשיטים, פרחים, נעשה את כל מה ששמענו וראינו בטלוויזיה ובעיתונים. נעשה את כל הדברים שאף אחד שגדל במושבה הזאת לא חושב שחשוב לעשות לפניניו. "טוב צאי מזה אוגנדה כנסי" רונה העירה אותי מהמחשבות שלי ומשכה אותי לתוך השמיכה שלה. היא חיבקה אותי ושלפה מתחת לכרית ספר ישן עבה ומלא אוזניים מקופלות. "עכשיו שבי בשקט ותקשיבי" היא אמרה נצמדתי אליה. בקול הצרוד קבוע שלה היא התחילה להקריא בלחש קטע מאמצע הספר, קטע על קבוצת חברים בארוחת ערב במסעדה תל אביבית שבה הבחור שיושב בקצה השולחן ככה בין מנה ראשונה לשנייה, בלי שום התראה דוחף יד מתחת לשולחן ישר לתוך תחתונים של אישה שיושבת וסועדת לצדו. רונה נשמעה גאה בקטע שהקריאה כאילו היא כתבה את הדברים בעצמה. היא צחקקה והקריאה את הקטע שהיה די מגעיל בעיניי ואולי כי הייתה נבוכה ממנו. רונה הדגישה בגלגול לשון על איך האישה ליקקה לבחור את האצבעות שעכשיו יצאו מתוכה. היא הסתכלה עלי וחייכה "מה זה רונה? לחשתי אדומה. "זיונים זה לא הכול, ספר מעולה. כולם עכשיו בעניין שלו, הוא עובר במחתרת בכל השכבה. עכשיו הוא אצלי וזה מעולה, כשאסיים תקראי אותו את" היא ענתה והעבירה אצבע רטובה על הלחי שלי "ממש לא. את דוחה רונה" דחפתי אותה ממני. "תשתקי ותקשיבי, את כבר לא ילדה קטנה מוגלי. אולי יום אחד כשתפסיקי לדמיין רק שטויות בראש כרוב שלך תביני שיש עוד בנים בעולם הזה ותדעי איך לנשק ולחבק אותם" " היא אמרה והמשיכה.


אחרי חצי שעה של הקראה מביכה לא הצלחתי להבין אפילו בערך על מה הספר היה בכלל וגם את רונה לא נראה שהסיפור עצמו ממש עניין אלא רק מה שרטוב וגס בו. אבל מבחינתי רונה יכלה להקריא לי גם תעודות של אחרים או סתם לזמזמם שירים מבחינתי היא תמיד הייתה הכי מעניינית בגלל מי שהיא הייתה ולא מה עשתה. איך תמיד נראה כאילו פחד לא חי בגוף שלה. איך תמיד מצאה דרך לעשות בדיוק מה שהיא רוצה בלי לחשוב מה יגידו עליה, האם יענישו אותה, האם היא תיפגע או תפגע במישהו סביבה. היא פשוט עשתה מה שהיא רצתה. כמה אהבתי אותה את רונה. חיבקתי אותה חזק נשענת על הכתף שלה.

בחוץ החלו להישמע רעמים שנדמו כיריות בשמיים. בסלון אלי מחא כפיים כשהסתיימה התקלה בטלוויזיה. סימונה הודיעה שתיכף הארוחה תהיה מוכנה. חשבתי למה אני צריכה להרגיש רע כשזה בעצם כל מה שאני צריכה, בבית עם אלי וסימונה ורונה שכבר כמעט איננה ומזל שהיא פה בגלל הסערה וכמובן הלוואי וגם רפי היה. אבל למה זה כל כך נורא ולמה כל הזמן את כבר לא ילדה וקדימה תתעוררי ותחיי כאילו מה שאני נקרא בעולם של רונה מתה. רונה סגרה את הספר וגררה מתחת למיטה את ארגז המתכת הענק שלה. ערמות תמונות, מכתבים קשורים בגומיות, גזרי עיתונים, פתקים קטנים מקופלים, ניירות מסטיק מקומטים, כרטיסי קולנוע, ערמות על ערמות של דברים היו לה בארגז שהיא נעלה במנעול קטנטן, למה לסימונה לא היה שום כבוד לפרטיות שלה היא טענה. לדעתי סימונה פשוט לא האמינה בפרטיות בתוך המשפחה. לטענתה אלה רק סודות וסודות הם כמו תולעים. עושים לך חורים חורים בחיים

"זוכרת שסימונה חיפשה אותנו לאינדיאנים" שלפתי מהתיבה תמונה שלנו לבושות סרבלים תואמים עם שיער שזור צמות ארוכות "זוכרת כמה ימים אחרי זה עוד הייתה לנו פריחה מבדי היוטה שהיא הביאה מהמחסן של יהודה" רונה צחקה והוציאה עוד תמונה.



"זוכרת שהיא חיפשה אותך לקוף וזכית במקום הראשון?" היא התגלגלה מצחוק ופרסה על הרצפה מניפת תמונות כמעט כולן שלה ובכולן היא יפה. השיער שלה גלש עד לכתפיים מכסה לה את הפנים המושלמות שלה, מתוכן בלט האף היווני של סימונה, אף של בעלי דעה. לא היה בי שום דבר שדמה לרונה ובכלל למי רונה דומה היה ויכוח קבוע אצלנו במשפחה. אימא שלי טענה שככה בדיוק היא נראתה כשהייתה צעירה ואבא שלי טען שאם הוא היה בחורה הוא היה נראה בדיוק כמוה, רק שתמונות ישנות של שניהם הוכיחו שלאף אחד מהם אין זכויות עליה, רונה הייתה יפה רק כמו עצמה

"נו עכשיו תורך" רונה אמרה ושלפה את התיבה הקטנה מתחת למיטה שלי. "לא" צעקתי לה ודחפתי אותה חזרה "דיי נו אוגי אני יודעת שאת כותבת שם דברים בשבילו" היא אמרה תוך כדי שהיא מגלגלת את הלשון שלה "אני יודעת ששם את דוחפת את כל מה שאת לא מעיזה לחיות. יאללה מה את פוחדת תכניסי הכל למעטפה ושימי לו על יד הדלת שידע. שיגיד תודה" היא אמרה וניסתה שום לפתוח את התיבה שהייתה גם היא נעולה "אל תהיי טיפשה רונה" צעקתי לה "למה טיפשה? אני יודעת בדיוק איך עובד הראש מחסן הזה שלך. לא יהרוג אותך לאהוב קצת את עצמך. להעז" היא צרחה ומשכה אותי החוצה לכיוון המראה הגדולה שעמדה בפרוזדור. "תראי אותך, תראי כמה את מתוקה. מה את חושבת שאת לא שווה, לא שווה אותו? לא שווה את כל הבנות במושבה. את חייבת לנער את כל החארות ממך" היא התכופפה ושמה את הראש שלה על שלי. "די רונה" אמרתי. "לא לא אל תזוזי אוגי" היא משכה אותי חזרה כשהתפתלתי מול המראה "הנה תראי בחיי שיש לך את הנמשים הכי חמודים בעולם כמו סיר פתיתים זהובים שהתפזרו לך על הפנים. ותיכף את תראי" היא אמרה ומשכה לי את החולצה של פיג'מה למעלה "תראי יש לך ציצים מתוקים ותיכף הם יהיו מהממים" היא צחקה והחזירה את החולצה למקומה. "ותראי, תראי את השער הזה שלך בחיי כמו פוקסיה שהשתגעה" היא צחקה ועשתה לי מהשיער כביסה. "מה את עושה?" צעקתי עליה לא מבינה מה עובר עליה. אולי היא באמת צריכה קצת לצאת החוצה. בחיים היא לא החמיאה לי ככה ולמרות שרציתי לכעוס עליה נתתי לה לעשות בי כרצונה מול המראה. היא צדקה אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. אף פעם בכלל לא הסתכלתי על עצמי כל כך הרבה במראה, לרוב רק עברתי לידה בקושי מעזה. נשארתי לרגע מסתכלת על כל מה שרונה צינה אמרה, אולי הלוואי ואפילו היא קצת צדקה.

הקריאות של סימונה הכריחו אותי ואת רונה להתנתק מהמראה, עדיין בפיג'מות הלילה שלנו ישבנו אימא שלי סימונה, אבא שלי אלי, רונה ואני סביב שולחן הפורמייקה. איש איש בכיסא הקבוע שלו למעט אחי רפי שעל הכיסא שלו נח מעיל הפליז הירוק שלו למה חס וחלילה שלא נדע יעמוד כיסא ריק של בן משפחה. כיסא ריק ולא משנה באיזו ארוחה היה אסור גדול מבחינתה של סימונה שהייתה חברה ממש טובה של כול אמונה תפלה. המעיל ישמור לו על המקום עד שיחזור בשלום הביתה, ככה האמינה ואל תשאלו למה.

"אויי רפולקי שלי נשמה הלוואי וכול הגשם בעולם היה יורד רק עלי" סימונה התחילה לרחם על רפי שלה, האח הבכור שלי שהיה בצבא "אוי אלי הלב שלי נשרף לי" היא הוסיפה ודפקה על החזה שלה בזמן שהגישה לנו את הארוחה. מבחינתה של סימונה לא היה יום שהיא לא נשרפה בו מבושה, מדאגה מעצבים או מקנאה. "אם זה היה תלוי בך סימונה, היית קושרת אותו למיטה, אותו את רונה ואת הקטנה" אלי ענה לה באהבה. תמיד באהבה. "היא יכולה רק לחלום עלי, קדימה אמא תיכף תוציאי גם את המעיל שלי" רונה עקצה עמוק את סימונה בעודה בולסת צלחת מלאה במנת הלפת והחיטה המזוויעה שסימונה הכינה. "את מהיום שנולדת רצית כבר ללכת, אז קדימה תברחי. תאמיני לי את תחזרי כולם בסוף חוזרים היא אמרה לדפנה את מה שהכי הטריף אותה. "הכי חשוב זה שאוגי בחיים לא תעזוב אותנו, נכון קטנה שלי? זאת הסיבה שאנשים עושים ילד זקונים" סימונה חייכה אלי בזמן שהיא מוזגת גם לעצמה עוד מנה. תמיד שחזרה ואמרה והיא תמיד חזרה ואמרה שלא אעזוב אותה אני הייתי בטוחה שזה קשור למה שאז אמרתי לה אולי נכון להגיד הבטחתי לה. זה היה לפני כל כך הרבה זמן ובכל זאת נדמה שזה לא עזב אותי או אותה.

הארוחות האלו שלנו היו הלב של סימונה שעבדה, ניקתה, קנתה בישלה אפתה ועשתה הכל בשביל שנשב יחד לארוחה. ילדים גדלים בין הסירים היא טענה. אהבה תופחת כמו חלה כשחם ונעים לה ואין נעים וחמים כמו המטבח מבחינתה. ואין מקום בעולם כמו משפחה. ארוחות שישי בהם רפי בא וגם רוני, גבי או חברים של רונה, היו יום חתונה בשבילה ובשביל דברים כאלה היא אף פעם לא התעייפה ויכלה לארח במטבח הקטן שלה את כל מי שאהבה. אבל רק את מי שאהבה. אהבתי גם אני את הארוחות האלה. אהבתי שכולנו יחד משפחה ולא שינה לי שלא היה הרבה מלבדה. את הסדק שיצר הגיוס של רפי הרגשנו חזק וכואב בהתחלה אבל אט אט הזדחלה פנימה שגרה. סימונה חיכתה לסופי שבוע שיגיע הנסיך שלך. היא כיבסה לו ובישלה לו ואירחה באהבה מוגזמת את החברים שלו. אלי נסע קבוע לאסוף אותו מהבסיס ששום דקה לא תתבזבז לה. בסופי שבוע רונה יצאה קבוע עם חבר חדש שבא לאסוף אותה ואני ישבתי לבדי או עם גבי והסתכלתי ברפי והחברים שלו רוקדים במרפסת רוקנרול עצבני. אהבתי את סופי השבוע האלה שלנו ואת המשפחה הזאת שלי ומבחינתי היה שככה יישאר תמיד, ששום דבר לא ישתנה למרות שידעתי טוב מאוד שזה לא יקרה.

בסוף הארוחה בזמן שאלי כרגיל הודה לידיים הטובות שלה, סימונה חזרה ורטנה שנמאס לה לצאת לכרמלה השכנה כול פעם שהיא צריכה לצלצל לאחיה או לחכות לטלפון מהבן שלה. "נמאס לי" היא חזרה ואמרה "בבזק הם הבטיחו לי שיתקינו לי את הטלפון למה עכשיו אני אימא של חייל קרב בצבא ההגנה" היא אמרה ועצבנה את רונה. "את מוכנה להפסיק לדבר כמו עולה חדשה, מה זה בכלל חייל קרב? מה זה צבא ההגנה? בחייך סימונה" רונה צעקה וקמה בלי להרים את הצלחת שלה או להגיד תודה. אני המשכתי לשבת. בחיים לא אעז להתנהג בחוצפה כמו רונה. מה אם הייתי אומרת בארוחת ערב לסימונה שהלפת שלה דוחה, או מבהירה לאלי שהוא לא באמת שומר על המדינה כשהוא צועק על הטלוויזיה, או סופר את החללים שנפלו עד כה על אדמה זרה שאסור היה לנו להיכנס אליה. מה אם הייתי מעזה ברגע של חוצפה לצאת בגופייה וסנדלים לתוך הסערה. בלי פחד הייתי רצה במושבה חצי ערומה. שיגידו אוגי השתגעה בלי לפחד שיצדקו כל אלה שאמרו שגם כהה הילדה מטורפת על הראש שלה. מה אם רק לא ארים את הצלחת שלי אחרי ארוחה ואומר יפה תודה. רק המחשבה לעשות משהו מזה גרמה לי להרגיש רע. הרמתי את הצלחת שלי ושל רונה ואמרתי לסימונה תודה.

אלי חיבק אותי בדרך שלו חזרה לכורסת קטיפה שלו ונעצר בבהלה כשנשמעה מכה. "אלוהים ישמור אותנו סימונה, רק שהרוח לא תיקח אותנו אתה" אלי לחש מבוהל ברגע שדלת הכניסה נבעטה. בפעם השנייה רונה קפצה בעצבים מהמיטה כשדלת שוב נבעטה בעוצמה ורצה אל הסלון. "מה קרה מה זה היה? סימונה צעקה. נעמדנו כולנו בשקט לרגע להבין מה זה היה, אלי עשה את מה שהכי שנא והנמיך את הטלוויזיה. הדלת שוב נבעטה זאת לא הייתה הסערה. "סימונה אלי, זה גיורא, תפתחו בבקשה" גיורא קרא בהיסטריה. אלי קם מהכורסא ורץ לעבר הדלת בזמן שסימונה כבר השתטחה כמו גוויה על השטיח הפרסי שלה.

גיורא מזכיר המועצה עמד בדלת בסרבל עבודה נוטף בשורה רעה, הוא עמד שם יודע שכולנו מבינים שהוא מביא אתו משהו שאף אחד לא רצה. "תירגעי סימונה" הוא לחש מפוחד יותר מהתגובה שלה מאשר מהבשורה עצמה שנקשרה לו ללשון. כולנו עמדנו עצבניים סביב סימונה ששוב גנבה את הדרמה לעצמה "קומי כבר אימא" רונה צרחה כשהיא דופקת ברגלים שלה על הרצפה. "סימונה זה לא רפי" גיורא פלט לחישה בזמן שהוא מתכופף אליה וכמו עשרה דליים של מים קרים נשפכו עליה סימונה התמתחה ברגע לישיבה. "זה יוני" גיורא לחש והתיישב על הרצפה "טנק שלם עלה באש ויוני בתוכו. הוא שרוף כולו אך עדיין חי" גיורא אמר ושיחרר מתוכו אנקה שנשמעה כמו עץ שנשבר לאדמה באמצע הלילה.

הסתכלתי באלי ובגיורא וברונה שעמדה קפואה בלי לנשום. העיניים שלה היו נעוצות בגיורא כאילו היא מנסה להבין אם הוא אמתי ומה זה הדבר הזה שהוא אומר עכשיו. הסתכלתי בכולם מחכה שמישהו יסביר לי מה זה שאני מרגישה. אף אחד לא הוציא מילה, זו הייתה הבשורה הכי קרובה לסוף העולם שיכולנו לקבל. בשורה שגרמה לי להרגיש רע ורעה באותה נשימה. זה לא רפי אבל זה יוני. יוני של רפי. יוני אח של גבי. בן הזוג של נילי. זה יוני הבן של מרסל ואדי הבן השני של סימונה ואלי. יוני הילד היפה של המושבה כולה. יוני הסוד של רונה. פחד כואב תקף אותי. סימונה המשיכה לשבת על הרצפה מחזיקה חזק בשולי שמלתה "אבוי לחיים של מרסל ואדי. אוי ואבוי על רפי שלי ועל גבי ונילי אבוי ואבוי לכולנו" היא מלמלה ודחפה לתוכי כמו באגרוף עוד פחד שלא הכרתי. הסתכלתי על רונה אחותי היפה שאף אחד מלבדי לא ידע על הסוד שלה, הסתכלתי איך היא שחררה לאט את המשקוף שהחזיק אותה ובלי להוציא מילה יצאה יחפה עם פיג'מה אל תוך הסערה.







0 views0 comments

Recent Posts

See All