Search

וכאילו כלום לא היה - סלונה

Updated: Aug 17

לפני שלוש שנים עשיתי את מה שלא חשבתי שאעשה ועליתי על איילון לכיוון השרון ופרקתי קרטון ועוד קרטון ושמתי בארון. תליתי וילון ורשמתי בתעודת הזהות שלי: רמת השרון. אחרי עשרים שנה יחד, עשרות דירות שכורות (שחלקן גרמו לאימא שלי לבכות), שיפוצים, דוחות, מסעדות, מסיבות, בנים, בנות ומיליון זיכרונות. עזבתי.

כבר שלוש שנים שאינני פוקדת בוקר בוקר את אחד מסניפי אילנ’ס לאורכו של אבן גבירול, לא משלמת בצהריים מחיר מופקע על “סלט הכול” באורנה ואלה, ולא שוכרת סרטים ישנים אצל האנטיפתים מהאוזן השלישית. זה שלוש שנים שאני לא רובצת בחוף גורדון, ולא מטיילת עם עגלה זקנה בשוק הכרמל הנפלא. ימים רבים עברו. ואת בשלך, אדישה. כאילו כלום לא היה. אז החלטתי לכתוב לך כמה מילות אהבה ולהזכיר לך את פגישתנו הראשונה.

וכך היה: בחופשת קיץ 88 התפקדנו חברתי תמי ואני לעבודת קיץ בקרן קיימת לישראל כשכל מטרתנו טיול קודש לעיר הגדולה. הרחק הרחק מהשלולית הצפונית בה חיינו. במשך חודשיים שלמים לבושות שורטס ומגפי גומי ניכשנו עשבים, אספנו עלים וליקקנו את יערות הארץ. חדורות מוטיבציה כמי שיודעות שיום אחד בעיר הגדולה יקנה לנו דאווין שיספיק לשנה, הגרנו ליטרים של זיעה בלי להזיל דמעה.


חודשיים שלמים עבדנו ופנטזנו עלייך. תל אביב של ענת עצמון וגידי גוב, תל אביב של “מכבי שלנו מכבי תל אביב”. תל אביב עם חוף הים, הקולוסאום והמזרקה. היינו נחושות לבוא בשערייך.


בשבוע האחרון של אוגוסט חלצנו מגפינו, אספנו משכורתנו ועלינו על אוטובוס 338 שייקח אותנו בקו ישיר אלייך. אחרי שעה וחצי של נסיעה, ועוד שעה וחצי של הליכה בסיבובים הגענו לפאתו של הטאג’ מאהל, דהיינו, הדיזנגוף סנטר. וכשתי תיירות הינדיות נכנסנו לצינתו האירופאית של המשביר לצרכן. טמפרטורה מתחת לאפס, אור לבן צועק וריחות מתוקים צרבת קיבלו את פנינו. יותר מרשים מכל מה שחשבנו. אפופות מאסק אוייל ואורנה 19 יצאנו דרך שער 7 להתוודע אלייך בטיול רגלי שארך 10 שעות ועלה שתי משכורות.

התחלנו את מסענו ברחוב המלך ג’ורג’ פינת בוגרשוב ומשם טיפסנו לעבר שוק בצלאל לאכול בהמלצה חמה מנת פלאפל מפוצצת כקיטבג במוסד המכובד: “פלאפל בניון”. קינחנו בטרופית והמשכנו לנחלת בנימין ל “שוק קח תן”. הסתובבנו בין הדוכנים ורכשנו לעצמנו אביזרים מתוצרת תל אביבית מקורית. כל צמיד חוטים מהמם וכל קטורת בריח סחרחורת עשו לנו את היום. ויחד עם השמלה השחורה שקנינו באריסטו שמט גם העמידו אותנו כמעט כל השנה בשורה ראשונה עם חברים בשכבה שנסעו עם ההורים שלהם לראות את המונה ליזה. בצהריים הגענו לשינקין והתאהבנו סופית וללא תקנה. קפה כזה היפה יפה, קפה תמר המפורסם. והתור ההיסטרי בכניסה לסנדווצ’יה של איציק ורותי. ערמות ערמות של תל אביבים חיכו לסנדוויץ’ טונה, וגזוז בטעם מנטה. חשבנו לעצמנו “משוגעים” והמשכנו לבזבז את הכסף שלנו על דברים שאפשר להביא הביתה. יד ביד, בסיבובים, מבט לחלונות הראווה, לאנשים ולעננים. מאושרות, מחויכות ולרגע לא עייפות הסתובבנו בך שעות. כשהערב ירד נסגרו החנויות, אנשים יצאו לטייל עם הכלבים ואנחנו התחלנו את דרכנו חזרה במעלה שדרות רוטשילד לעבר התחנה המרכזית הישנה. בדיוק כמו בתכניה, אוטובוס אחרון בעשר ועשרה. התיישבנו לבדנו בספסל האחורי ושתקנו. ואני, כבר באותה הנסיעה ידעתי: בקיץ הבא אעלה שוב על אוטובוס 338 ועם תיק קצת יותר גדול אבוא שוב בשערייך. והפעם לתמיד.

וכך בדיוק היה. בקיץ 89 לא רגע אחד אחרי המתוכנן, ארזתי שני תיקים – האחד לבסיס והאחר לדירתי הראשונה. ובהתרגשות של כלה ביום חתונתה פרסתי מזרון ראשון ביוסף הנשיא 12 קומה שנייה. יום יום, חוויה חוויה, עברו 20 שנה.

אז נכון, 20 שנה זה לא תמיד. אבל זה בהחלט הרבה, תודי. אני בכול אופן רוצה להודות לך יקירתי, על שנים עמוסות בכול. באמת שלא החסרת ממני דבר. לא פיתויים, ולא אתגרים, לא הזדמנויות, ולא חברויות. לא אהבות טובות ולא נכזבות. לא אוכל, לא תרבות, ובעיקר לא זהות. הכול מהכול היה בך. אומנם היית קצת יקרה, אבל בהחלט שווה.

אז אקרופוליס אהובתי. שביל הלבנים הצהובות שלי. ממך ואצלך הכול התחיל בשבילי. נכון, עזבתי. אבל כמו שאת מבינה, לא שכחתי.

שלך הדיירת מ: יוסף הנשיא 12 ג’ורג’ אליוט 8 דפנה 40 גורדון 33 פרישמן 22 שלום עליכם 33 משה שרת 30 הקליר 8




2 views0 comments

Recent Posts

See All