Search

רנסנס - סלונה

Updated: Aug 17, 2021

אני כותבת את הפוסט הזה בהתרגשות גדולה, ברקע מתנגנים שירים משנות השמונים, ואני נחה לי בתוך נוסטלגיה עדינה. אני לא נוטה להתפלש בעברי יותר מדי והאמת שחלק גדול ממנו בחרתי למסור לאימוץ עד ימלאו לו 18. חשבון פשוט מראה שגם עברי לא מיהר לחפש אותי ורק באחרונה, במלאות לו יותר מעשרים הוא נהיה קצת סקרן בי. לפני מספר חודשים בשעת לילה מאוחרת בעודי מחטטת בחיים של אחרים, צץ מולי בפייסבוק חבר ילדות יקר יקר שלא ראיתי מאז שהיו לי תלתלים, וסיפר לי שהחבר’ה מהתיכון מארגנים פגישת מחזור. פגישת מחזור? מהבהלה קפצתי מהמיטה ישר למראה, האשמתי את התאורה וחזרתי למיטה. אישרתי השתתפותי והצטרפתי לקבוצה שמנתה 120 חברים.

מסיבות שקשורות ישירות לאופי המעקצץ שלי לא סיימתי תיכון בעיר מגוריי. בחופשת קיץ בין י”א לי”ב הצלחתי לשכנע את אמי טובת הלב לאפשר לי לסיים את התיכון בחיפה. למרות שכר הלימוד הגבוה וכמות כסף לא מבוטלת על כרטיסי אוטובוס, פלאפל ושתייה. היא הסכימה. שלושה חודשים אחרי היא כבר התחרטה כשהבינה שהאוטובוס לקח אותי ברוב הימים לאכול את הפלאפל שלי בחוף הכרמל. (הייתי שזופה בצורה בוטה). היה מאוחר מדי עבורה. סיימתי תיכון עם תעודה מהמציל.

משם המשכתי עם בן זוגי דאז לעיר הגדולה, ובגיל 18 כבר שתינו הפוך קטן בקפה כזה. עשור של חיים משותפים. דירות שכורות, רוקנרול, וארוחות גורמה בנרגילה, הובילו לעוד דירות שכורות, בית, אוטו, חתונה וגירושים. בקיצור, הייתי עסוקה. את החברים שלי מהתיכון לא ראיתי יותר מעשרים שנה.

גדלתי בעיירת פיתוח קטנה באזור הצפון בזמנים בהם בטלוויזיה היו בעיקר סרטים ערבים, טלפון היה רק לשכנה למטה, ומחשבים היו רק בקופת חולים. יענו כי



חיי החברה שלך אז, היו כל עולמך. תשתית ילדותך לטוב ולרע. אצלי, זה התחיל רע! ימי בית הספר היסודי היו זוועה. מחשבות קלות על התקופה ההיא גורמות לי דפיקות לב מרעישות. הייתי ילדה ביישנית וחולמנית ואת מרבית שנותיי ביליתי בין פנטזיה לא ממוששת למציאות כואבת. בשיעורים הייתי כותבת לגבי אהובי שלא ידע את שמי ערימות של מכתבי אהבה, ושומרת במגירה. בהפסקות מאידך גיסא, חטפתי מכות בכמויות של כנופיות. ולא, לא באשמתי. הייתי מתוקה ועדינה. הבנות היו זונות. ואני מקווה שהבעלים שלהם היום מובטלים או לפחות באיזה מעצר זמני. אם אני נשמעת כאילו אני עדיין כועסת. אז לא. אני לרוב סולחת ,אבל את זה, אני אף פעם לא שוכחת…

בתיכון כבר השתפרתי. עברנו דירה, שדרגתי הופעה ופצחתי בחיים חדשים. כבר בשנה הראשונה חברנו יחד קבוצה של בנים ובנות מאוד חמודים ובילינו כל רגע פנוי יחד. נסענו יחד לטיולים, שיקרנו תכופות להורים ועשינו חיים בסגנון הפרברים. ספריה, צופים, וערמות של מסיבות. או כמו שאבא שלי קרא להם: “נשפים”. בערבי שישי היינו מתכנסות כל הבנות אצלי בבית ומתלבשות במשך שעות. תמי את החצאית של שרון עם החולצה של צילה, אני את המגפיים של עינב ושמלה של תמי, שרון את החצאית של פרח ופרח את החצאית של עינב.. נראינו כמו פזל של טופר וראש אינדיאני. קבוע כל שישי לבושות טלאים טלאים עם חותלות ורודות היינו מזמינות מונית ויחד כל החבורה נוסעים למסיבה בעיר העברית הקרובה. נצרת.

כאמור, בגיל 17 הכרתי את מי שעתיד להיות הגרוש שלי, והסיבה לכך שהוריי לא רואים ערוץ 1 (על זה בפעם אחרת) והלכתי שבי אחריו.

יותר מעשרים שנה חלפו. עוד כמה חודשים עברו, ויום חמישי הבא, בא. התלבשתי חגיגי בג’ינס וגופיה, הסתפרתי, התאפרתי ונסעתי בדרך המוכרת צפונה לפגוש את כל החבורה. שעה וחצי אחרי הגעתי למגדל העמק. חניתי ועליתי בעקבות השלטים. בסוף השביל פנס צהוב האיר שלט שעליו היה כתוב: מחזור כ”ח – ברוכים הבאים לנשף של החיים. התרגשתי. לא האמנתי כמה התרגשתי. נעמדתי בכניסה נישקתי וחיבקתי את כל האנשים היפים והטובים שעמדו סביבי. גם את מי שלא ממש זכרתי, הכרתי. רבע שעה אחרי נכנסתי לחצר גדולה מלאה אנשים, באמצע הרחבה כמו נרקיסים בשדה חיטה נצצה לה כל החבורה הישנה. שרון, עינב, צילה, פרח, תמי, שי רונן וגבי. גבי, גבי, גבי. לצליליו של עוד שיר קורע לב של הסקורפיונס רצנו אחד לשני בצעקות: “אני לא מאמינה”, “אני לא מאמין”. התחבקנו והתנשקנו במשך חצי שעה שמחקה עשרים שנה. יש מקומות בהם באמת באופן הכי קיטשי שיש, הזמן לא יכול לגעת. אני יודעת שפגישות מחזור הן לא תמיד כאלה. אבל זו הייתה כזו. מלאה בזיכרונות יפים, באנשים טובים ובמוסיקה ישנה שהחזירה אותי למקום הקטן הזה בו נולדתי, ולאנשים שאיתם גדלתי. הערב הזה היה אולי המתנה הכי נפלאה שיכולתי לקבל ליום הולדתי הארבעים שחל באותו שבוע. הערב הזה נתן לי הצצה למי שפעם הייתי ומשום מה לא ממש זכרתי. הוא נתן לי לראות איך החיים האירו פנים לרוב האנשים, ואיך תמיד היה לי טעם טוב בחברים.





4 views0 comments

Recent Posts

See All