בהתרגשות של התחלות ובבגדים שמתאימים נכנסתי לפני שבע שנים, ביום שישי בערב, למסעדת תפארת לפגוש את המשפחה של החבר שלי. משפחת כשר הנפלאה נכחה כולה, ואת כהרגלך בראשה. ערב שלם בין עיקרית לראשונה, בין סיגריה לאחרונה. התבוננתי איך את אוהבת. אוהבת את המשפחה שלך כל כך, אוהבת את האוכל שלך, את כוס היין שלך, את הסיגריה הדקה הזאת שלך.
מאז שבע שנים שאני מסתכלת בך. באהבה ובהערצה, בכעס, בקנאה. ושוב באהבה. מסתכלת בך אוהבת את כל מה שיש לחיים האלה להציע. כל פיסת תרבות וידע. כל שיר חדש, עוגה טובה, טיולי משפחה. מעיל של פראדה, מגפיים אדומים קשוחים. אוהבת את השפה העברית שאותה למדת ולימדת גם את מי שלא ממש רצה. הסתכלתי בך, השכלתי והקשבתי לך אומרת שוב ושוב “ואת יודעת סיגלי – הכי חשוב זה משפחה”
אילו היו אנשים משולים לתופעות טבע, את ללא ספק היית קשת רחבה בענן. מרהיבה ביופייך ונדירה.
ג’ודי חמתי האהובה, חברה שלי יקרה, עורכת שלי מוכשרת, סבתא נדירה. עזבת אותנו. במותך כמו בחייך, השארת אותנו המומים ויותר מכול רוצים. רוצים לספר לך רק דבר אחד קטן אחרון.
ג’וד. מאות לא עשרות, מאות אנשים באו להיפרד ממך. עלו וירדו במדרגות ביתך, ישבו במטבח, דפדפו באלבומים. הבית שקק ולא חיים. הוא שקק מילים. כולם רצו רק לספר ולדבר, עלייך. הסיפורים הגדולים וגם אלה הכי קטנים הפתיעו גם אותי.
החברות הטובות שלך שהולכות אתך כבר עשרות שנים, הצטופפו בין התמונות ונזכרו בכול הבילויים המשותפים. זיווה נזכרה בשיחות הארוכות שלכן לתוך הלילה, רמה שלך נזכרה בכמה, כמה חשובים היו לך הנכדים. רוני ישב וגמע בגאווה את כול הסיפורים. השכנים כולם עלו המומים וכואבים, הבית שלך היה פתוח בשבילם לכוס חלב שחסרה, לעצה ממש טובה. לבייביסיטר, וככה סתם לכוס קפה. אסף אירח את כולם בגאווה הזאת שתמיד הייתה לו אלייך. כואב את כמה הוא רוצה לספר לך מה בדיוק אמרו עלייך. אם רק היית שומעת את הדברים שנאמרו, היית גאה יותר ממה שכבר היית. אם היית רואה כמה אהובים הילדים שלך, היית משוויצה יותר ממה שגם ככה עשית יותר מידי. אם רק היית כדי לראות. כי עשית את זה כל כך טוב.
יום יום שעה שעה הפלאת לראות אותנו. את כולנו, אותי.
ראית אותי מטפלת בבנות – ואהבת ראית אותי מבשלת – והתפעלת ראית אותי רבה עם אסף – וצחקת ראית אותי כותבת – והתרגשת.
נתת לי מה שאדם באמת זקוק לו בחייו – ראית אותי. לחיים האלה שלנו יש עוד יוקרה כשמישהו מביט עליהם, כשיש להם קהל. ואת היית קהל גדול וקולני, מחבק וביקורתי, חכם ומשתטה. היית קהל ענק של איש אחד. הצלחת לאורך השנים לאסוף סביבך אנשים יקרים וכקוסמת השארת את כולם עד הסוף מרותקים.
ועכשיו אהובתי אנחנו נפרדים – אני שונאת פרידות, תמיד שנאתי.
אני עוצמת עיניים ומנסה להמתיק מעט את המרה, עוצמת עיניים ומדמיינת אותך במקום הקסום הזה שאליו הגעת. יושבת בפינה קרירה, מוצלת. משקפי שמש גדולים על עינייך וחיוך אדום על שפתייך. מאחורייך מחבקת אותך האימא האהובה שלך, לידכן שעון על עץ הצ’רמר הגדול מכול, אבא סטני. לאט לאט אתם לא לבד, אנשים באים ומצטופפים, הם שמעו שהגעת. וכל מי שמבין קצת עניין מתקרב ומחפש את חברתך.
אז ג’וד יקרה, רק עוד מילה לפני פרידה. רק מילה אחת. זאת ששנאת כל כך שאני אומרת: תודה! תודה, תודה, תודה. תודה לך חמתי. שאהבת אותי על מי שאני. שניחמתי אותי על מי שאינני.
לכי לך למקומות יפים ושוקקים, כבשי יעדים חדשים, אישה נפלאה שכמותך. אנחנו עוד ניפגש במילים. ניפגש בתמונות. בזיכרונות, בסיפורים. אנחנו פה מתחילים, ממשיכים, נוגעים בחג ראשון בלעדייך.
בפורים הזה אעטה על פניי פנים של איש שמח על גופי אשים שריון שחור שלא יראו כמה עדין וכואב עכשיו בפנים. בפורים הזה אחפש את הבנות, ואחפש את פנייך לראות אם את רואה.