הכול התחיל בביצית קטנטנה שהופרתה לפני ארבעים שנה. התפתחה לה הקטנה וכשהייתה מוכנה יצאה ביום קיץ לח לאוויר עיירה צפונית קטנטנה. כשגדלה עברה לה לעיר הגדולה. הסתובבה עם מוסיקאים צעירים בוואנים מעושנים. טיילה שנים, התחתנה, התגרשה, התאהבה וילדה.
היא ניהלה סוג של קריירה, ועכשיו היא בסוג של אבטלה. והנה השנה, נעמדה לה הביצית מול עצמה ושאלה למה?
ככה בדיוק לפי התכנייה גיל 40 הגיע ומילא אותי באין ספור קושיות תהיות ושאלות. ואם כבר שאלות, אז מי אם לא ביצית שכמותי תצא לחפש תשובות.
בחיפושי, דבר ראשון הבנתי שאין ברירה אלא לשנות. לשנות דפוסי מחשבה, לשבור שיגרה, ולעשות דברים ששמורים לאנשים שאני קוראת להם אמיצים. וכך, בשנה האחרונה העזתי ונפרדתי ממספר דברים שנהיו לי קטנים, ומכאלה שנראו לי כבר לא מתאימים. נפרדתי מהעבודה הישנה. מהעיר הגדולה. מחלומות על משפחה ממש ממש גדולה, מהרצון לחיות מעבר לים, ומעוד כמה הרגלים לא מחמיאים.
השנה למדתי להשתיק מעט את הרעשים בתוכי והדבר הראשון ששמעתי היה את אבות אבותיי זועקים אליי ממקום משכבם בקזבלנקה הרחוקה: “מתוקה”, הם זעקו, “אל תלכי רחוק מדי”. וכשמרוקאים צועקים, כולם שומעים.
במחשבותיי האם התרחקתי מעצמי לאן ולמה, התגנבה ללבי, ככה לאט לאט, בחשש ובהדרגה, המחשבה שאולי אחרי שבע שנות חיים משותפים, הצלחות, צלחות, וילדה אחת מקסימה שתחיה, שאולי אולי אלברט ואני צריכים לבוא בברית הנישואין. ככה, כדת וכדין.
חשוב לספר שאלברט ואני הוכנו בעברנו ע”י מוסד הדתות ושליחיו חובשי המגבעת והחלטנו די מזמן לא לכבד אותם במזומנינו שוב בחיינו. אבל כהרגלי, אני לא מתביישת לשנות דעתי. אז חשבתי ושקלתי והתייעצתי והתלבטתי ואמרתי לעצמי שוב, מה יכול להיות רע באיזו ברכה טובה וארוחה חמה. וככה בצהרי יום ממש קר שלחתי לאלברט הודעה: “רוצה להתחתן איתי?” “כן”, הוא ענה, “תבחרי טבעת”. שמחתי אבל לא הופתעתי, אחרי הכול, הבחור לא טיפש. הוא כבר יודע שכשאני רגועה אני ממש טובה.
אז התארגנו לנו – הוצאנו תעודות גירושין שלא טרחנו אף פעם לאסוף כי שוב, האמנו שלא נצטרך. שילמנו כמה מאות שקלים בשביל שברבנות ידפיסו לנו את הטופס שנמצא אצלם במחשב על מנת שנראה להם אותו שיכניסו אותו שוב למחשב. התייצבנו להצהרת אבהות על מנת להוכיח להם שהילדה שרשומה בתעודת הזהות שלנו היא אכן שלנו, וזאת על ידי כך שהראינו להם את תעודות הזהות שלנו. שילמנו להם עוד כמה מאות, הם האמינו לנו. אחרי שכל הניירת המכובדת הייתה בידנו, ניגשנו ופתחנו תיק שיהיה איפה להכניס את כל הניירת. שילמנו עוד כמה מאות וסיימנו.
קדימה לקבוע תאריך, לאסוף עדים, להיפגש עם הרבנית, לקנות מפה לבנה, קולה, פיצוחים ולזמן שני זוגות הורים שיגיעו לחדרון קטנטון ברבנות שבעיר מגורנו. כן, כן, זו תהיה כזאת חתונה. לא תהיה פה לא תפאורה גדולה ולא שמלת מלמלה. אבל כן תהיה פה ארוחה בת זונה.
אחרי הכול זאת אני. ומי אני באמת אם לא אנצל הזדמנות לצלות קצת בשר, לאפות כמה עוגות, להקפיץ ירקות ולשפוך לגרוני אלכוהול עם בועות. מי אני אם לא אזמין לביתי משפחה וחברים ואודיע לאלברט שהפעם אני באה לקראתו וקונה הכול חד פעמי.
אז בתכנית פעמיים כי טוב. “טוב” ראשון ביום שלישי, “טוב” שני ביום שישי.
ב”טוב” הראשון ישתתפו בני משפחה – משפחתי המרוקאית שתחייה שאחראית על האוכל והרעש, ומשפחתו האשכנזית של אלברט שאחראית על שתייה ונימוסים. בתפריט: מכל העולה ביד בראש ובבטן. מטוגנים, ממולאים, אפויים, מוקפצים, מסוכרים ומצופים. הכול מהכול בפה מלא ולב שמח, ודקה לפני שנתפוצץ משובע ואהבה נקנח בסופגנייה ונדליק חנוכייה.
ל”טוב” השני מוזמנים חברים – ארוחה שיכורה בערב השנה החדשה. בתפריט פרות קדושות ואלכוהול מכל הסוגים. כי אני, רווקה או נשואה, גרושה או שוב נשואה, בסילבסטר אני במסיבה. והשנה מסיבת חתונה. שלי. של סיגלית הביצית: בת, בת זוג, אימא, חברה, איש
ה ומארחת מלידה, שבחיפושיה השנה מצאה שהיא אומנם לא דתייה. אבל, קודם כול ולפני הכול היא יהודייה. יהודייה גאה וחפצת חיים, ואם כבר חיים אז שיהיו משוגעים.
שיהיה לכם חג אורים שמח חברים שימלאו כיסכם באגוזים ושתדעו ניסים כרימונים