“קחי ת’זמן אבל תמהרי” אמר לי אחי לפני שנים בעודי מסתובבת כאנקור דרור בזמן שרוב בני גילי דחפו עגלה ומשכנתא לעשרים עד שלושים שנה. לעשרים עד שלושים שנה.
לי ולזמן תמיד היה ריקוד משלנו. אני מחבקת אותו רופף ואוהב והוא בתמורה מוביל אותי מבלי להלחיץ. ככה ריקדתי לי בחופשיות ובחוסר אחריות עד אמצע שנות השלושים שלי. במחצית הצטרף אסף לסלו צמוד שדי מהר הוביל אותנו לרקוד בשלישיה.
ככה בין סיבוב להרמה, בין נפילה לפאוזה טיילה בי המחשבה שאני רוצה להיות אימא לפחות לעוד ילד או ילדה. אז התחלתי לנסות. בימים המתאימים, בתנוחות המומלצות, עם רגליים מורמות, בידיים שלובות ומחשבה טובה דמיינתי איך ביצית מתולתלת פוגשת זרע עקשן והם מתנהגים כמו שיכורים.
אז ניסיתי.. וניסיתי.. ורציתי ועוד יותר רציתי. ושוב הרמתי רגליים ועצמתי עיניים ודמיינתי. ומה? נו אז מה? כלום לא קרה. שנה עברה ועוד שנה. החלטתי לעבור לשלב הבא. לשלב הרפואה הגבוהה. וכשאני אומרת גבוהה אני מתכוונת יקרה. למומחים מומלצים ולבדיקות מתקדמות. וככה בין בדיקה לאכזבה, בין שכיבה להתייפחות, בין רופא אחד שוויתר לאחר שעדיין לא. ביקשתי מעצמי להאמין. כי רפואה גבוהה ככול שתהיה חייבת תמיד להשתלב עם הלב.
והלב אוו הלב. כמה הוא רצה. וביקש ובכה וניסה, ושוב חודש אחרי חודש מצא את עצמו על הרצפה מחפש מילה טובה להיאחז בה.
לכל אחד יש את המשפטים האלה שהוא סוחב אתו לאורך החיים. אלו שעשו לו טוב והוא שם תמיד לנגד עיניו, ואלה שהוא מנסה לשים עמוק מאחור לבל יפריעו לו לצעוד. אפילו לי עם הזיכרון הקלוקל שלי יש כמה כאלה. ואחד מהם עלה 1200 ₪ למילה.
השעה חמש ורבע הטלפון צלצל, על הקו מומחה גדול יודע כול. בדיוק עשרים מילים מצופות בחוסר רגישות מר, הוא אמר:
“את שומעת חמודה. אז ככה… אני מאוכזב מאוד.. מה אני אגיד לך.. את כמו מכונית ישנה ששמים בה דלק ושמים.. ושמים.. וכלום. היא לא מתניעה! אין ברירה תוותרי חמודה!”
איך הרצפה כואבת נורא גם שאתה נופל עליה מישיבה. ואיך מילים יכולות להפיל אותך אליה בשנייה.
אני מכונית?? לא מטוס? לא ספינה? רק מכונית. ועוד ישנה.
עייפה התחבאתי במיטה. חודש.. חודשיים.. שלושה. לקחתי לי חופשה וחיפשתי נחמה במחשבה חדשה. חשבתי לעצמי שאחרי שנים שאני מרימה רגליים אני לא מתכוונת להרים עכשיו ידיים. אז אני מכונית, ניחא. יש כאלה שגם את זה חסרים. אז מה העניין? דלק? דלק אני אייבא ממקום אחר. ממזרח אירופה אם לדייק. וככה נרתמתי למהלך הבא. הכנתי פנקס צ’קים חדש והלך מחשבה אחר. אם כי קשה, קשה קשה היה לוותר.
אחרי שהלב קצת נרפא והגוף קצת נרגע, פניתי למומחה הבא. כזה שמייבא, לא מייצר.
“לפני שאת מגיעה אלינו תבצעי בבקשה בדיקה ביתית רק על מנת לשלול כול עניין שלא יהיה” אמרה לי המזכירה את המשפט השני שצרבתי לי על דיסק. את זה ששלח אותי באוטומט לקנות את הבדיקה החמישים וחמש שלי. זאת שככה נועדה בכלל לשלול, אח העלתה בקוויה שלל גדול. שלל קסום, נפלא ומופלא . כזה שמילים לא מספיקות לו. אולי רק אחת קטנה: נס!
והנה הנס הנפלא הזה חוגגת היום שנה – טפו טפו טפו אהובה יקרה. את שבאת ולכל חדר בלב הוספת מרפסת עם נוף ושמש חמימה. את שבזכותה כבר שנה אנחנו רוקדים ברבעיה.
אז אין לי שום מילה שיותר מתאימה לי היום. אפילו יותר מכול יום אחר בשנה – מתודה. תודה תודה תודה על אביגיל שלנו מתוקה. הלוואי ואמן החיים יחייכו אלייך ואנשים יהיו טובים כלפייך. שתצעדי שנים רבות, בריאות ומאושרות בנתיב המיועד בדיוק בשבילך. בשביל שהוא שבילך! אמן.