אני עצבנית. מאוד עצבנית. לא שזה כזה חריג אצלי, אבל היום אני עצבנית בטמפרטורה אחרת.
היום החלטנו אסף ואני לבלות את הבוקר שלנו בשוק הפשפשים. אסף התיישב עם האייפד בבית קפה ממוזג, ואני יצאתי להזיע בין חנויות וינטג’ לסתם חנויות רהיטים ישנים. אין כמו שוק הפשפשים. שלוש שעות קניתי במיטב כספי דברים שאנשים אחרים זרקו. נהניתי.
בשעה 13:00 נפגשנו בקפה ויצאנו חזרה לפגישת הורים בגן של הילדה. ממשהו נחמד אחד למשהו נחמד אחר, מה יכול להיות רע בלשבת ולהקשיב לגנן וגננת מריירים על הבת שלכם?. אז זהו שלא. די מהר התברר לנו שהריור היחיד שידובר עליו היום הוא זה של הבת שלנו. “הגיע הזמן להיפרד מהמוצץ ” הם התחילו “הוא גורם לה לריר”
התיישבנו מול שני הפוסקים כשהם מחזיקים ניירות מקופלים שעליהם נרשמו כל הרשמים שלהם מהילדים. כבר לא אהבתי. הרגשתי פתאום בעצמי ילדה באסיפה עם ההורים. לא מוקדם מדי לתעודות וציונים?.
כהרגלם של מחנכים, הם התחילו בדברים הטובים. כמה הילדה נפלא וחכמה וטובה וטפו טפו תודה רבה. הדברים הטובים נשמעו לנו מובנים. אמרנו תודה וחייכנו. בפעם האחרונה לאותה פגישה.
אחרי פחות משלוש דקות של שושנים הגענו לקוצים וקוצים אני לא אוהבת. בעניין הילדה שלי אני רוצה שידברו אלי רק בפרחים ועלי כותרת ריחניים. בעיקר אם אני משלמת 3000 ₪ לחודש לא כולל שישי, כזאת אני.
כבר בקוץ הראשון התחלתי להרגיש עצבים מטפסים לי מקצה הכפכפים ועד לבטן המרוקאית שלי שרק מחכה שמישהו יעצבן אותה, ומישהו תמיד עושה את זה.
ישבתי לי דרוכה מקשיבה להם מדברים על כמה הילדה סוכר שלי רגישה, מבחינה בדברים שילדים בגילה לרוב בכלל לא רואים, היא ילדה עדינה עדינה מדי. סליחה. וגם לא מאוד מצטיינת במוטוריקה הגסה. היא מועדת בריצה, קצת בגזירה מתקשה... הם הקריאו לנו עוד ועוד מהדפים כאילו הם מנסים להרשים אותנו בכמה תשומת לב הם שמים לפרטים הקטנים. קטנים אכן הם היו.
בשלב הראשוני לדאבוני עוד מצאתי את עצמי מצטדקת ומסבירה איזו משפחה נהדרת אנחנו ושאני ממש לא מבינה על מה הם מדברים כי אנחנו באמת באמת הורים נפלאים. בעודי מפליגה בים של חוסר צניעות, מצאתי את עצמי חושבת מי לעזאזל הם חושבים את עצמם? מה זאת אומרת הילדה לא מספיק קשוחה. מה קרה? היא בת ארבע בשם האלוהים. דמיינתי את הילדה הקטנה שלי במדים. הרגשתי טיקים בפנים וצעקה חמה מגיעה אלי הישר מהרי האטלס. זאת חוצפה. הסתכלתי על אסף ששמע גם הוא את הצעקה מגיעה ולמרות שנראה רוב הזמן משועמם, לכזאת כמות של ביקורת גם הוא כבר לא היה מוכן. “תרשו לי להפריע לכם בבקשה”, הוא הפריע להם. “אני רוצה להזכיר לכם לפני שתהפכו את הדפים שאתם מדברים פה על ילדה שאנחנו מכירים. היא גרה אתנו כבר ארבע שנים. כן, היא אכן קצת רגישה כי היא דומה לאימא שלה, וכן היא לפעמים נופלת כי היא דומה גם קצת לי. אז אנחנו מבקשים שלא תתרכזו במחמאות ולא בביקורות ורק ספרו לנו מה היא אוהבת לעשות, מי החברים שלה, מה היא אוהבת לאכול, במה היא אוהבת לשחק וזהו זה”. הסתכלתי עליו המומה. יש לו לבחור רגעים אחת לכמה ירחים והיום היה לו ירח מלא.
הפוסקים השתתקו ביקשו סליחה במידה וחשנו מתקפה. סגרו את הפגישה בכמה יהלדה שלנו נפלאה.
יצאתי מהגן שפופה. הרגשתי כאילו נכנסתי לקנות חולצה ויצאתי עם משכנתא. הייתי מאוכזבת ועצובה. ממתי בשם האלוהים להיות רגישה ועדינה זאת בעיה? מה פתאום לרוץ ולמעוד משמע “מוטוריקה רעה” ולא פשוט “להיות ילדה”?
לקחנו את הקטנה ויצאנו. “אני ממש לא מבינה מה לעזאזל זה היה?” התבכיינתי לאסף “די מאמי”, הוא ענה “רוב הדברים שהם אמרו היו מצוינים, יש לנו ילדה מדהימה. את באמת חייבת להפסיק להיות כל כך רגישה את רואה שזה משפיע עליה לרעה" הוא הביט בי בקריצה בעודו מפספס כהרגלו את המדרגה בכניסה.
נסענו הביתה. אבא עם מוטוריקה גסה ופציעה קלה, ילדה סוכר רגישה, ואימא סופר כעוסה