“אז מה זה אומר, את חוזרת בתשובה או מה?” “לא חוזרת בתשובה, אל דאגה. עכשיו קח את מאיה ואל תחזרו עד שאני אתקשר.”
הפער המנטלי בין אלברט לביני יכול להראות לאניני הטעם, כפער שבין טרטר עם שמנת לחמין של מוצאי שבת. לראייה: בשישי הראשון שלנו יחד כמצוותה של רווקה תל אביבית עם שורשים מרוקאים, הדלקתי נרות שבת שבהמשך הערב אלברט הדליק מהם סיגריה. קצת אחרי, זכינו לחג הראשון שלנו יחד – יום כיפור. אני כהרגלי צמתי את עצמי למוות. בתחושת עולב ויובש בפה הקשבתי מחדר השינה לאלברט היושב לו בסלון לועס בולס ומרענן את נפשו בטרילוגיית הסנדק.
ככה ימים רבים, שבתות וחגים אני נושאת על גבי את יהדותנו, וטוב לי כך. אני לא דתיה. אני יהודיה. וגם זה, חשוב לציין, הפך להיות קצת יותר מנספח בזהותי רק בשנים האחרונות. כמו כל כוכבת קולנוע שמחשיבה את עצמה התחלתי בלימודי קבלה, והתחברתי. המשכתי ללימודי אימון בגישה יהודית, והתאהבתי.
שבוע שעבר, פגשתי בלימודים חברה שסיפרה לי על ערבי העצמה נשית שמעבירה אישה מדהימה בשם מיכל. ערב הפרשת חלה. היא סיפרה כמה זה מקסים ועצמתי, ואני כמובן מיד רציתי אחד כזה גם לעצמי. עם יכולת אפסית לדחיית סיפוקים וצורך עז בברכה והעצמה ריכזתי מיד את חברותיי היקרות לפי רשימת המכולת של כל אחת מהן: אחת מחפשת קריירה חדשה, כמוני. שתיים מאותגרות פוריות, כמוני. השלישית הרביעית והחמישית רוצות רווחה כלכלית, כמוני. קבענו להתכנס בביתי ביום רביעי בערב ולתת למיכל להלך עלינו קסם. סידרתי, הכנתי, חתכתי ואפיתי. ארזתי למאיה תיק ושלחתי אותה ואת אלברט המודאג לחופשה קצרה.
בשבע בדיוק הן הגיעו. אחת אחת הן נכנסו כשבידן האחת קערה עם קמח. ובשנייה טירמיסו, יין, עוגיות, תמרים
ממולאים ושאר טעימים. בחוץ ירד מלא מלא גשם. בבית דלק התנור, דלקו גם נרות, מוסיקה ברקע, והבית כולו נשים. ערב העצמה או מה?.
לפני שהתחלנו, אכלנו. קערה של מרק בטטה, צלחת גבינות ואנטיפסטי ושלוש ארבע כוסות קווה. מדושנות נכנסנו למטבח, הפשלנו שרוולים ונתנו למיכל ללמד אותנו איך מכינים חלה כהלכתה.
התחלנו בניפוי שני קילו קמח במסננת ממש ממש צפופה, פעולה שכיוונה אותנו לבצע בירור פנימי ולנפות מתוכנו את המיותר לנו. ניפנו ופזלנו לעבר המסננת של החברה שלצדינו לראות כמה זבל היא מסתירה מאתנו. החבאנו את השמרים בתוך גומחה שלא יפגשו בטעות עם המלח. שפכנו מים פושרים על ידנו, ולשנו דקות ארוכות שני קילו בצק. בצק מרדני, דביק ומעיק. הוספנו שמן והמשכנו, לישה ועוד לישה עד שהעסק יקבל צורה. עשר דקות של חבטות בו והתחבטויות בעצמנו נרגענו, הוא וגם אנחנו. עטפנו אותו וייחלנו לו שיתפח במידה הנכונה. שלא יישפך מהקערה בגאווה, ושלא יישאר קטן ומכווץ מחוסר אמונה.
חזרנו לסלון לעוד קצת מרק בטטה ועוד כוס קווה. התיישבנו והקשבנו לסיפורים של מיכל. בהדרכתה בירכנו וייחלנו אחת לשנייה עולם שלם של בריאות ואושר. צחקנו, שתינו, אכלנו ודיברנו על העבודה והילדים והבעלים, ובכלל על החיים. אחרי שעתיים חזרנו למטבח והסתכלנו איך שמונה קערות של קמח מים ושמן הפכו לבצק מבריק ותפוח. הסרנו את העטיפה והסתכלנו בגאווה על התוצאה. ועכשיו נפריש חלה. דחפנו יד ארוכה לתוך הקערה ובצענו חתיכה נדיבה ממרכז הבצק. הרמנו אותה ובירכנו בקולי קולות. כול כך התלהבנו שהחלטנו לשתות עוד כוס אחת של קווה.
קלענו צמה ראשונה, מרחנו ביצה, קישטנו, נישקנו והכנסנו לאפייה. איזו תחושה. היום עשינו חלה. לא פאי פסיפלורה ולא קראמבל שזיפים . אלא חלה פשוטה ומתוקה.
הערב נגמר הרבה אחרי המתוכנן. כולנו נשארנו בסופו חילוניות. יהודיות במידה טובה. רק עכשיו גם למדנו דבר או שניים על כוחה של תפילה, למדנו לעשות חלה ולמדנו שאיפה שיש נשים, יש עצמה.
עם לחם שמספיק לפלוגה, שבה אישה אישה לביתה. חוץ ממני שכבר הייתי בביתי. הסתכלתי סביבי על כול הלבן הזה שכיסה את המטבח שלי והתקשרתי לאלברט.
“טוב, אתם יכולים לחזור הביתה”. באמת? אני רוצה לחזור הביתה? את נראית רגיל או ששמת על עצמך שביס?”. “תירגע , גוי קטן שכמותך, הכנתי לך חלה מתוקה עם פרג, שומשום וים… ים… של ברכה. ורגע ממי, רק שתדע בעניין הבלגן במטבח.. אני עשיתי לחם היום. אלא אם אתה מתכוון לצאת לצוד עכשיו, המטבח באחריותך”.